אחדות

ביחד ולחוד כשנעמי, ביתי, היתה בת שנה, כחודשיים לפני שהתחילה תקופת הקורונה, אמא שלה טסה איתה לבאלי והן נשארו שם 3 שנים. לא יכלתי לטוס

נושא שעולה לעיתים קרובות בשיחות הבהירות: ״אני מנסה לגרום לדברים לקרות, אבל הם לא מתקדמים ובסוף אני מרימה ידיים״. שלוש הסיבות העיקריות שאני פוגש: (נכתב

עליתי על מנגנון הגנה מתוחכם שיש לי. אני יוצר משהו שיש בו ביטוי אישי, וברגע שאני מציג אותו – מבלי לשים לב אני מתנתק ממנו

מאז שעברתי לגור בבאלי נראה שמשהו הבשיל בתוכי ותנועה חדשה שאני קורא לה ״שיחת בהירות״ התחילה בספונטניות. אני מרגיש שהגיע הזמן לשתף את זה אתכם.

גדלתי עם חתולה, שחורה עם ציפור לבנה על החזה. לא יודע למה או איך זה עובד, אבל גם בלי שהיא תגיד לי משהו, בלי שהיא

"אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" זה לא אותו הדבר כמו "Don't judge a book by its cover״, וההבדל ביניהם משנה חיים. המיקוד של